פסק-דין בתיק ב"ל 11499-03-12

1.         התובע פנה לנתבע, וטען כי ביום 10/09/10, עת שעסק בעבודתו כעורך דין ושהה במשרדו, קם מכסאו והרים את תיקו וחש כאבי גב עזים (להלן: " האירוע").

התובע ביקש לראות באירוע כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה.

       תביעתו נדחתה על ידי הנתבע, על בסיס הנימוק שלא הוכח קיומו של אירוע      תאונתי כלשהו בעבודתו.

            מכאן התביעה שבפנינו.

2.         גדר המחלוקת בין הצדדים נטוש בשאלה האם כלל התקיים האירוע לו טוען התובע.

       על התובע מוטל הנטל - להוכיח התרחשותו של האירוע הנטען על ידיו.

       כבר כעת נאמר, כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל האמור, וזאת מהנימוקים שדלקמן -

       א.        התובע פנה לראשונה לקבל טיפול רפואי ביום 11/09/10, דהיינו ביום                 שלמחרת האירוע הנטען.           

הרופא  שבדק אותו ציין "כאב לאורך גפה שמאלית תחתונה, כאבים           בגב תחתון, מעברו ניתוח דיסק, יתכן והרים משקל כבד".

       ב.         התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה הופקה ביום 15/12/10,                     דהיינו יותר משלושה חודשים לאחר האירוע, כאשר נקבע שסבל מאי                         כושר מיום 10/09/10 ועד ליום 08/12/10.       

                   במהלך התקופה שממועד האירוע הנטען ועד למועד הוצאת התעודה                  הופקו בגין התובע תעודות מחלה רגילות, ובאף אחד מהביקורים אצל                      הרופא אין אזכור לתחילתם של הכאבים באירוע טראומטי בכלל או                בעבודה בפרט.

ג.         ביום 18/11/10 ביקר התובע אצל פרופ' ראובן גפשטיין מומחה בכירורגיה, וגם בפניו התלונן על כאבים ולא הזכיר כל אירוע.

ד.         הלכה פסוקה היא, כי "הכלל הוא כי בארוע אשר מייחסים אותו לתאונת עבודה, על המבוטח להראות ראשית ראיה לקיום התאונה. ראיה זו יכולה להיות ראיה ישירה המועלית על ידי המבוטח עצמו, וככל הנדרש - בסיוע של עדים אשר נכחו בעת התאונה. כאשר ארוע מתרחש ללא נוכחות אחרים, ניתן להוכיח את קיום הארוע על פי סיוע של ראיות בלתי ישירות, ובקשר לכך נודעת חשיבות רבה למסמכי האישפוז של המבוטח או מסמכים רפואיים אחרים. הנסיון מלמד כי במרבית המקרים מעלה הנפגע בעת האישפוז את הרקע לפגיעה, הן ביזמתו והן על פי שאלות הרופאים, וזאת על מנת לתת תמונה מלאה של הארוע ולקבל את הטיפול הרפואי המתאים (ראו דב"ע מט23-0 המל"ל - שמעון הירשהורן, פד"ע כ' עמ 329).

הנסיון גם מלמד שיש לייחס משקל אף להעדר התייחסות לרקע         התאונה על ידי המבוטח בעת האישפוז. עם זאת, ברור כי העדר        התייחסות כאמור אין פירושו תמיד אי קיום ארוע תאונתי. הדבר תלוי             בנסיבות ובראיות האחרות המוגשות לבית הדין". (ראו, דב"ע נד/37-0          ציון גירת - המל"ל, ניתן ביום 02/06/04).

            ה.        בענייננו, התובע טען, אמנם, כי סיפר לרופאו את דבר התרחשותו של                 האירוע, אולם אין בכך כדי לספק מענה לשאלה מדוע לא נרשם מאומה                     הן ע"י רופאו והן על ידי המומחה הנוסף עימו נועץ, אלא רק שלושה                        חודשים לאחר האירוע, ותעודות מחלה רגילות רבות שהופקו בגינו.

                        נוסיף, כי להתרחשותו של האירוע הנטען לא היו כל עדים, ועל כן לא                 הובאה כל תמיכה לעדותו של התובע, שהיא כשלעצמה - לא היה בה                         כדי להביאנו להעדיפה על העולה מהמסמכים הרפואיים שפורטו לעיל.

3.         אשר על כן לא נותר לנו אלא לדחות את התביעה שבפנינו.

            משמדובר בתביעה למימוש זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי - לא יינתן צו   להוצאות.

4.         במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית       הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.